מלי גולדפרב, הבימה שלה. קטלוג

“יריעת בד, קורת בטון”, מלי גולדפרב, תערוכת יחיד בבית האמנים, דצמבר 2014

גוף העבודות הנוכחי של מלי גולדפרב כולל למעלה מחמישים צילומים המציגים את רחבת הבימה המחודשת ואולם היכל התרבות בזמן שיפוצים. רוב התמונות צולמו מתוך היכל התרבות, מבעד למסכים קיימים כזגוגית חלון, יריעת בד, או קורת בטון והם מציגים את הרחבה הנוצצת לצד עבודות עפר, בניין ותשתית. בסדרת הדימויים העוצמתיים נראית רחבת הבימה המלכותית כתפארת שיסודותיה הולידו נשמה מטריאליסטית אבודה. חיבור הצילומים לתערוכה מרכיב אתר מרובד, עולם סבוך של פנים וחוץ, בעל פני שטח חלקים ומבני עומק אפלים. הצלמת מראה לנו מקום תוך עיסוק במתרחש ובקיים, ומאירה את אופיים של המדרכה, האדמה והאדם, מתוך עניין בחיבורם לכדי מכלול.

מלי גולדפרב היא צלמת העוסקת בראש ובראשונה במושא הצילום שלה, ובמובן הזה היא ממקמת את עצמה מחוץ לדיון הרווח בצילום כמדיום. ניתן לומר שבניגוד למהלכים רבים באמנות כיום, היא נוקטת עמדת מוצא פרה-מודרניסטית, של התמונה כחלון למציאות. כיכר הבימה הופכת למרחב של אירועים פיזיקליים שבו קולטת גולדפרב את תווי המתאר של הנוף העירוני ואת ההיגיון ההנדסי של קונסטרוקציות הברזל. היא בוחרת לצלם ממרחק שיש לו סיבות טכניות וקונספטואליות, ובניגוד לטיפולוגיות שמדגישות קונטור גרפי של פרטים, מדגישה את האיכות הפיסולית, התלת מימדית של המרחב. בשפה ייחודית של מעין ארכיטקטורה ארכיאולוגית היא מציגה תופעות של אור טבעי כרוך באסתטיקה אורבנית: אריחים מבהיקים ותהום חפורה, פסי אור ומשטחי רטיבות, וגם בגדים, מזרנים ושאריות ארוחה של פועלים באתר הבניה. המבקרים ברחבת הבימה הופכים להיות אלמנטים בתוך קומפוזיציה. הצילום מערפל את תפקידם החברתי וסממני זיהוי פוליטיים ומגדריים, ובכך מבליט את היותם, לפני הכל ואחרי הכל, אנשים.

אחד הדימויים הראשונים (עמ’ 6 בקטלוג)  מציג חלון ממוסגר לרוחב בקורה, בחלקו העליון, וברצועת צל בחלקו התחתון. מתוך היכל התרבות נראית כיכר הבימה: בהירה ורחבת ידיים, תחומה בבניין תיאטרון הבימה מימין ובשדרה כהה של עצים ובניינים מלפנים. בלב הרחבה מבהיק שחור, המרובע של הבריכה. שמים כחולים וקורות חניון לבנות, שורת בתי הרחוב משמאל ושוב קורות לבנות –  הפרטים בתמונה ממושמעים לסדר שהנהיגה הצלמת ויוצרים תחושה מונומנטלית, כמעט מיתית. כבל שחור חוצה את הפריים, יורד מלמעלה, מתעקל ונח על הרצפה, פוגש שם את הצל של עצמו.

בצילומים הבאים נראית כיכר הבימה שוב ושוב, מקרוב, מרחוק, מהצד, בימים שונים ובשעות שונות, בשמש ובגשם, ויופיים של הצילומים ניכר גם במבט חטוף. במלאכה יומיומית עקבית המאפיינת עבודת קודש, פוקדת הצלמת בהתמדה, לאורך חודשים, את רחבת הבימה, ומסתננת בהיחבא, תוך שהיא מסכנת את עצמה, אל היכל התרבות שנמצא בתהליכי שיפוץ. האלמנטים הפיזיים שבונים את הסביבה – קורות חניון לבנות, קונסטרוקציה של ברזלים בתוך היכל התרבות, פס אור של הבריכה – הם גם האלמנטים שבונים את הקומפוזיציה של הצילום. הכל נראה דרכם וביחס אליהם. בין הצילומים נבנה נרטיב של יחסים. פחות בידוד, הגדרה וסיווג של רשימת מצאי, ויותר דפוס של התנסויות עוקבות, תהליך שקושר דימוי אחד או מפגש או אובייקט, לזה שאחריו וזה שאחריו. הצבירה של הידע אינה מבקשת לעקוב אחר התהליך ההיסטורי של שיפוץ כיכר הבימה או להעניק למרכיבים ספציפיות מדעית. ניתן לקרוא אותם גם באופן א-היסטורי, חוץ-חברתי, ולהעריך אותם כאובייקטים אסתטיים אוטונומיים.

המבט פרונטלי מאוזן וקו האופק יציב וממוקם בתנודה מאופקת ביחס למרכז הפריים – לא מזווית נמוכה או גבוהה שנוטה להעצמה של האובייקט אלא בגובה העיניים. תנאי התאורה משתנים בהתאם לשעות היום  וגולדפרב עושה שימוש עקבי בספקטרום כרומטי מוגבל שמאפיין צילום שחור לבן, למרות המנעד הרחב שמציע הספקטרום הצבעוני. בולט היעדרן של דמויות אדם בצילומי הפְנים של היכל התרבות. צילום  היכל התרבות המוכן בעמ’ 39, שניתן להתייחס אליו כאל דימוי מסכם, הוא דוגמה מייצגת  למופע מואר המתקיים בהיעדרם של קהל ושחקנים.

הצילום של גולדפרב מציע אובייקטיביות קרירה, נטולת משוא פנים, ובה בעת התנהגות חמה, סובייקטיבית, שמדברת על ההיסטוריה של עצמה ועל תשוקתה כלפי העולם. אפשר לדבר על חקירה אינטואיטיבית הרחוקה מחקירה בעלת אופי מדעי, אולם האסתטיקה המדודה של הפרויקט מייצרת אובייקטיביות שרחוקה מאוד גם מצילום סובייקטיבי ודביק (כזה שאפיין למשל את שנות ה-80 וה-90). הצילומים מתמסרים בנדיבות לרצון שלנו לראות אותם כתיאורים של מצב ומציאות, ומובילים בקלות להתרוממות רוח ולהיקסמות, מהבריכה, המים והענן. אולם להכלה הקבועה של אלמנטים מרחביים כמו  קורה, צל או צורת X על החלון בעיצוב הפריים, יש השפעה מפכחת והיא אינה מאפשרת את ההתמסרות לאשלייה שהפרספקטיבה מייצרת. דוגמא לסימולטניות כזו ניתן לראות בצילום בו נראית ילדה בתחפושת כלה עומדת על שפת הבריכה, מביטה אל בבואתה שבמים. זוהי שעת ערב והסביבה חשוכה. קווי האור והצל בתמונה מסתדרים סביבה הילדה כמיתרי אור, מאירים אותה וקורנים ממנה. קו הבריכה מחלק את הפריים, כמו מסמן קו פרשת מים.

הצילום של גולדפרב מציע קנה מידה מונומנטלי ומייצר שלם הגדול מסך חלקיו. בנייה והרכבה, חפירה והשלמה, גיבוב והשטחה, עוברים מעומס לניקיון ומריבוי לצמצום. לכל אחד מהפרטים יש סדר משלו, אך מבעד לעדשה של גולדפרב הם הופכים לכאוס מאורגן לעילא. היא מצליחה להצביע על יסודות של חומר וצורה, על מים, אש ואדמה, מבלי לאבד את התמונה הכוללת. ענן האור של פנס הרחוב, קווי התאורה של הבריכה, גם הדרמה של העננים, נשמעים לאסתטיקה שהצלמת מכתיבה וסרים למרותה כמו במגע קסם: כל מה שגולדפרב מביטה עליו, הופך יפה, ולא כי אין לכלוך או עזובה, וגם כשדל.

גישה דתית, כפי שהראה בוריס גרויס (Boris Groys) במאמרו “דת בעידן של שעתוק דיגיטלי” (Religion in the Age of Digital Reproduction), מאפיינת את עידן הרשת שבו אנו חיים. גרויס טוען כי חזרתה של הדת לפוליטיקה גלובלית ותרבות עכשווית, תנועה של גישות דתיות מקיום בשולי התרבות למרכזה, והפיכתן למגמה שלטת, הינו המאפיין המשמעותי ביותר של תנאי הזמן הנוכחיים.

עבודתה של גולדפרב מכילה מאפיינים של דת בעולם העכשווי, כמו העדפה של חופש אמונה על פני רציונליות מדעית. העמדה האסתטית הנחרצת שלה מזכירה תפיסה דתית, הן במחויבות ובנחישות הבלתי מתפשרת שלה, והן מבחינת משמעותה. תחושת הסדר החזקה שמצויה בפרויקט קשורה גם להתענגות על משחקי צורות ולשמחה בנראה לעין. עבודתה של גולדפרב אינה עבודה תיעודית מובהקת שכן היא מבקשת לחשוף מבנים נשגבים הטמונים במציאות היומיומית. סדרת הצילומים ראשיתה בחקירה סקרנית של מקום מסוים, אך בתהליך נחשף כוחו של מקום במובן רחב יותר, כאתר קיומי. “המקום”, שהוא גם כינוי לאלוהים ביהדות, הוא הכוח המאחד של הצילומים.

בצילומיה מציעה לנו גולדפרב מרחב של התעלות תוך הכרה במורכבות החיים, בקושי, במאמץ ובעבודה. היא בונה עולם שפועל על פי עיקרון דתי ומרכיביו חילוניים. יופי שמכיר היטב את חיי היום יום על כובד משקלם, משרטט את הפער החברתי שבין הנבנה לבנוי, אך תמימותו אינה נפגעת, או במילים שלה: “אהבה נמצאת בכל, אבל לא כל הזמן רואים אותה. זה מה שאני עושה.”

הדס יוסיף-און
דצמבר 2013

Tags: מלי גולדפרב, צילום, קטלוג